משפחה לא בוחרים

משפחה לא בוחרים.

זה נכון.

זו אפילו עובדה.

הקסם בסיפור של הגישור שלנו הוא שההיפך קרה.

קרע בין שתי אחיות, אהובות בנפש. החיים הובילו אותן לשותפות עסקית שלאט לאט סדקה את ליבן וחיבלה באהבתן. גם המשפחות שלהן: בני הזוג והילדים, שהיו בני בית אחד אצל השני הושפעו והנתק הפך להיות גם מנת חלקם.

בעקבות טריגר ששמור במערכת אחת האחיות פנתה אלינו וביקשה עזרה.

הן כבר פנו בעבר לגישור, בניסיון לפתור את הסכסוך, שמעיב על החיים של שתיהן, בין השאר גם בריאותית.

בחדר ישבו שני זוגות: האחיות ובני הזוג שלהן שכאמור, גם הם קשורים, חברית ועסקית, בעבותות. חוסר אמון מוחלט ופחד גדול להפגע בפעם המי יודע כמה ליוו כמעט את כל התהליך. הן בנו חומות גבוהות ומבוטנות ממש כמו של "אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו". במטרה להגן על ליבן, ניסו לאורך התהליך לדלג על החלק הרגשי, שכה כואב ולקפוץ מיד לפתרון העסקי.

בגישור אין קיצורי דרך, חייבים לצלול פנימה ולחלץ את הצרכים האמיתיים, שבסופו של דבר הם רגשיים ולחפור עמוק בכדי להגיע לשורשי הערכים המשותפים.

אז לא ויתרנו, חפרנו, התעקשנו. ביקשנו מכל צד, גם אם בהתחלה באופן מלאכותי, להוקיר את העוצמות של משנהו, להזכר במה שהיא אוהבת ומעריכה באחותה וגם לבקש סליחה.

הדגשנו כל העת את שאנחנו שומעות: עליונות ערך המשפחה והחברות. הלכנו יחד איתם צעד קדימה ושניים לאחור, חווינו ״פיצוץ״ והיעדר תקווה, אבל המשכנו באופן עיקש להחזיק את האופטימיות בחדר, כי זה הרי תפקידנו כמגשרות.

והסוף - סוף טוב ומרגש ממש. הסכם שמאפשר שלום בית וחזרה הדרגתית, עם צעדים בוני אמון, להיות משפחה.

אז האחיות ובני זוגן בחרו להיות משפחה.

כמגשרות משפחה, מודות ומאושרות על ההזדמנות הנוספת והאמון שהחליטו לתת.